אהבה, פחד והמודע שביניהם... 

אהבה, פחד והמודע שביניהם...

מודעות - אנחנו שומעים את המילה הזו "נזרקת לעברנו" מכל עבר. נראה כאילו אחת השאיפות המרכזיות של האדם בן זמננו היא המרוץ להשגת המודעות.

מה זו מודעות, בעצם? על מה כולם מדברים?

ישנן צורות רבות של מודעות בעולם.

אנשים שונים תופסים את המושג הזה בצורה שונה זה מזה.

ה"מרוץ" של אחד הוא אחרי מודעות קוסמית, בעוד שהאחר שואף להשיג מודעות רוחנית. האחד מנסה ללמוד על אירועי העבר שלו עצמו ולהפיק משם מודעות פסיכולוגית על-מנת להכיר את הכוחות החבויים בו ומניעים או בולמים אותו, האחר שואף ללמוד ולהבין את הכוחות הפועלים בעולם ומניעים את כל הסובב אותנו על-מנת לדעת כיצד לחיות איתם בהרמוניה.

כל צורה של מודעות באשר היא – טובה ומבורכת. כל עוד האדם שואף ללמוד דברים חדשים, לגדול, לצמוח ולשפר את איכות חייו וחייהם של הסובבים אותו – הרי זה מבורך...

בעיניי, צורת המודעות החשובה מכולן, היא המודעות לגוף ולנפש, המודעות בזמן הווה. ואם להשתמש בעוד ביטוי שנעשה בו "שימוש –יתר", מודעות לכאן ולעכשיו.

אנחנו מוקפים בכל רגע ורגע כמעט, באין-ספור גירויים, לחלקם אנחנו מודעים ולחלקם אנחנו אפילו לא שמים לב, אך הם כולם מייצרים תגובות של הגוף ושל הנפש, חלקם יותר וחלקם פחות - כל אדם והדברים ש"מפעילים" אותו...

התגובות האלו מכתיבות לנו, במידה כזו או אחרת, את הדרך בה נגיב לסיטואציה בה אנחנו נמצאים.

במקרה והגירוי "הניב" תגובה חיובית ונעימה אשר אפשרה לנו לפעול בדרך טובה ונכונה – מה טוב.

אבל בואו נתעכב לרגע על המקרים בהם לא זו הייתה התגלגלות העניינים...

אתן דוגמא נפוצה לצורך הדגמה – 'פחד קהל'.

דמיינו תמונה: יובל (או כל שם אחר לצורך העניין...) מתכונן לעלות לבמה לתת הרצאה בפני קהל. יובל הכין את ההרצאה במשך ימים ושבועות והתוצאה של עבודתו הקשה השביעה את רצונו, ההרצאה "מלוטשת" ומוכנה להגשה.

בתמונה הבאה, יובל עולה לבמה, עומד מול קהל האנשים הגדול הזה שלפניו כשלפתע... – יובל נתקף סחרחורת, פיו מתייבש, זיעה ניגרת על פניו, הוא מאבד את הביטחון בהרצאה שהכין, הקול שיוצא מפיו נשמע "שביר" ולא יציב.

יובל נתקף פאניקה. סביר להניח שקצב לבו ולחץ-הדם שלו גם כן מרקיעים שחקים.

המודעות שעליה אני מדבר איננה עוסקת בהכרח במקרים קיצוניים כמו זה של יובל. במהלך חיינו אנחנו נתקלים לא מעט בסיטואציות שמפעילות בנו תגובות דומות ואחרות, במידה פחותה בהרבה, אך עדיין - אלה הן התגובות שמכתיבות את התנהגותנו.

אתן דוגמא מעצמי – אני לימדתי את עצמי להקשיב לקול שלי (לא לקול הפנימי – לזה הבוקע מגרוני...) ובעזרת ההקשבה העדינה הזו, לזהות שינויים קטנים ב"גוון" הקול, דבר שנותן לי אינדיקציה על מידת הנוחות שלי בסיטואציה נתונה.

"גוון" הקול הוא דבר שמושפע בעצם משינויים פיזיים – אם זה מצב הנשימה (שהרי כדי להפיק קול אנו צריכים להוציא אוויר), אם זה טונוס (רפוי/מכווץ) השרירים בגרון (שהרי שם נמצאים המיתרים שמפיקים את הקול).

ההקשבה הזו ל"גוון" הקול שלי עצמי היא דבר המאפשר לי לזהות בזמן-אמת, אפילו אם אין שום סימנים אחרים המצביעים על כך -  שלא נוח לי.

משהו ברגע המסוים הזה לא אפשר לי להיות נינוח ורגוע.

מה הדבר שלא אפשר לי להיות נינוח? זה יכול להיות המון דברים – ייתכן שהראש שלי בכלל היה טרוד במשהו שאינו קשור למקום שאני נמצא בו? אולי מילה שנאמרה עוררה בי רגש מסוים? אולי טון דיבור או מבט של אחד הנוכחים עורר בי משהו? אולי אני פשוט עייף ועצבני? תהיה הסיבה אשר תהיה, בשורה התחתונה – התעוררה תגובה פיזית רגשית וכתוצאה מכך גוון הקול שלי השתנה.

אם נחלק את המניעים למעשינו ולמחשבותינו לשתי קבוצות, בסופה של החלוקה, לאחר הפשטה של כל המניעים הנלווים – מתחת להכל, אנו מונעים על-ידי אחד מהשניים – אהבה או פחד.

את תחושת האהבה כולנו מכירים כמידה כזו או אחרת של נחת והתרחבות – התרחבות של הנשימה, התרחבות ורגיעה של הגוף ושל הראש.

הפחד הוא זה שאחראי להתכווצות והשיתוק שאנו חווים בסיטואציות מסוימות – התכווצות של הנשימה ושרירי הנשימה, התכווצות והתקשות של הגוף כולו, שיתוק של יכולת המחשבה ושל יכולת הדיבור והתגובה.

המודעות שעליה אני מדבר היא המודעות לתגובות האלה בדיוק.

ההקשבה העדינה שפיתחתי לגוון הקול שלי עצמי נותנת לי בעצם אפשרות לזהות את מצב השרירים בגרוני המשפיעים על הקול – כל שינוי נגרם מכיווץ או מהרפיה של שרירים אלו ובכך משמש לי כמדד מדויק לרגש שמתלווה לדברים.

באותו האופן, מודעות למצב הנשימה תיתן לנו, גם היא, מידע יקר ערך לאופן שבו אנו מרגישים.

לא תמיד קל לנו לזהות באופן מודע את הרגש המדויק שמתלווה לכל צעד או רעיון/החלטה וכו' שעלינו לקחת, ישנם גורמים רבים המשפיעים על דעתנו – גורמים חיצוניים.

הגורמים החיצוניים הללו לא תמיד מאפשרים לנו לזהות את הרגש הפנימי מפני שאנחנו פוחדים.

ושוב דוגמא להמחשת העניין –

ניקח שוב את יובל ונשים אותו בסיטואציה מוכרת, בחירת תחום עיסוק בחיים.

יובל סיים את הצבא, חזר מטיול ארוך בחו"ל ועכשיו הצעד המתבקש הבא הוא בחירת מקצוע ותחום לימודים. הוריו של יובל, כמנהגם של הורים רבים, כבר בחרו בשבילו, במודע או שלא, את הכיוון "הכי טוב" שאליו יובל צריך ללכת. יובל מצידו עדיין לא סגור בדעתו על שום תחום.

כשמגיע רגע ההחלטה ואמו של יובל מנסה "לדחוף" אותו לכיוון הנבחר שלה – ישנן שתי דרכים שבהן יכולים העניינים להתגלגל.

אם הכיוון "הנבחר" הזה מעניין את יובל ומעורר בו תשוקה מסוימת, תגובתו הפיזית והרגשית תהיה כזו שמונעת מתוך אהבה.

אך מן הצד השני, אם הכיוון "הנבחר" אינו מוצא חן בעיניו, הדבר יעורר בו התנגדות. תגובתו הפיזית והרגשית תהיה כזו המונעת על ידי פחד. פחד מבחירה שלא מוצאת חן בעיניו ועלולה להשפיע על כל מהלך חייו ומולו פחד מלאכזב את אמא ואת אבא.

הנשימה של יובל תתכווץ ותהיה קשה כל אימת שהדילמה הזו תעסיק את מחשבתו.

הדילמה מולה ניצב יובל, מן הסתם, תוביל לעוד כיווצים רבים ושונים בגופו ונפשו של יובל. וככל שהמצב יימשך והדילמה תגבר – כך גם התנהגותו של יובל, כלפי הוריו וכלפי ה"משימה" של מציאת תחום עיסוק או לימודים, תשתנה לרעה. תגובותיו יהיו חסרות סבלנות, הוא יפעל מתוך כורח במקום מתוך תשוקה לחיים – או במילים אחרות, מתוך פחד במקום מתוך אהבה.

ניתן לזהות את הפחד הזה שמניע אותנו או בולם. ניתן לזהות אותו בעזרת פיתוח המנגנון של תשומת הלב שלנו לגופנו ולהתנהגותנו, לרגשותינו ולמחשבותינו.

חשוב להכיר את הפחד הזה ו"להקשיב" לו ו"לשמוע את מה שיש לו לומר".

הפחדים האלו שבתוכנו, מנסים להעביר את המסר ממעמקי נפשנו אל פני השטח, אל המודע. וככל שנתעלם מהם הם יגבירו את קולם ע"י הגברת הפחד והכיווץ בהתאם.

הדרך הנכונה, והיחידה כנראה, "להתעמת" עם הפחדים האלה היא פשוט להכיר בקיומם ולתת להם להיות ולהשמיע קול, להקשיב להם בלב פתוח ולהבין מהיכן נובע הפחד – אפילו, או שמא בעיקר, אם מבחינה הגיונית, כביכול, הדבר לא "מתיישב" לנו בקוגניציה. הרגש לא מחויב לפעול על-פי חוקי ההיגיון שהקוגניציה שלנו אימצה לעצמה – ועדיין, אין העובדה הזו מפחיתה כהוא-זה מעוצמת הרגש ומעוצמת ההשפעה שלו עלינו – עובדה!

בעבודתי הטיפולית כפסיכותרפיסט-גופני, אני שם דגש רב על זיהוי אותם מקומות בדיוק בהם קיים קונפליקט מסוג זה בין הרגש לבין הקוגניציה או בין שני סוגים שונים של רגש שמתנגשים, קונפליקט שמעורר תגובה של פחד וכיווץ.

לאחר שזיהינו מקום שכזה אני עובד ביחד עם המטופל, בשימוש במגוון של טכניקות פסיכותראפויטיות שמשלבות עבודת גוף (מגע, תנועה, נשימה וכו'), כדי להעמיק ולהגיע אל הרגש. לחוש אותו, להתבונן בו ולהקשיב לו. לתת לו להיות ו"להשמיע את קולו".

באמצעות עבודה טיפולית כזו ניתן להשתחרר ממטען רגשי רב שמכביד עלינו ובולם אותנו בחיינו. 

את התוצאות של עבודה טיפולית כזו ניתן להרגיש באופן מיידי. ברגע בו הרגש קיבל מקום, ולו רק חלקי, עוצמת "הקול" שלו פוחתת ומשהו נרגע מיד.

לא אחת ראיתי במו עיניי מטופלים שנכנסו לחדר הטיפולים בעומס רגשי מסוים ולאחר פחות משעה ניכר היה על פניהם, בקולם ובאופן הנשימה שלהם שהעומס הוסר, אם לא במלואו אז לפחות במידה משמעותית.

נסו לפתח את מודעותכם לגוף ולמחשבה ולזהות את הרגש שמסתתר מתחת לפני השטח – אלה הם 'הקולות הפנימיים' שמניעים או בולמים אתכם ואותם הכי חשוב שתכירו.

וזכרו : כשבאמת מקשיבים לנו – אין לנו צורך לצעוק! כך גם הרגש...